בחוץ כולם רבים, מקללים, יורים טילים
ערמות של גופות, ילדים חטופים
בין הסירנות שקט מתוח באוויר
קשה לראות שלום מתוך מצב כזה שביר
מלא אשמה, שאין ברירה
זאת מלחמה, אין שום מוצא
רק דרך נשק-נשק-נשק-נשק
חרבות ברזל פלדה
וזה מלחיץ אני בסטרס כמעט קורס הווסט לוחץ
חברה רומסת את השקט שלמדתי להקשיב לו
אבל הלב אומר שחלאס לא מקשיב לזה נמאס
לפחד מהחמאס ללכת עיוור אחרי חברה
שכבר שנים אוכלת סרט של עצמה
תקועה בקארמה של טראומה של רדיפה ומלחמה
והנשמה, מה היא כבר רוצה?
קצת שלווה, לשיר על אהבה
בלי טריטוריה או רכוש
להתגבר על היאוש
ומותר להתפשט
להרגיש את האמת
לפנות ישר אל המקור
ולבקש
(פזמון)
אז עכשיו הכי ברור את מה שיש לי להגיד
יש דרך אחרת, גם אם זה מפחיד
להתחיל לצייר מחדש את העתיד
במלחמה אין מנצחים כל מי שמשתתף מפסיד
מה שבטוח זה שמה שקורה עכשיו מחריד
איך מלגדול בתוך גטו לא תהפוך לשהיד
ובלי לקחת אחריות איך הפצע יגליד
זמן לעצור את הגלגל הזה אחת ולתמיד
ולא, אין כאן הוקוס-פוקוס של עכשיו ומיד
אבל קולקטיב זה בסך-הכל אחד ועוד אחד
דור הולך, דור חדש נולד
זמן להתרחב
דרך כל הכאב
לפתוח את הלב
ולהושיט את היד
(פזמון)
כבר לא מפחד, יודע אין לי מה לאבד
בחיים האלה אני בסך-הכל עד
לריקוד של הרוח בגוף שרוקד
שרוטט את הרגש, השכל, הלב
כמהה לאחוז במה שחולף
כשמגיע עוד גל של רגש
אני רוכב עליו
עד שגם הוא מתנפץ